כבר שמענו את הפגזות האנגלים על העיר הנובר הסמוכה, שקיבלנו הוראה להסתדר בטור וללכת לכיוון תחנת הרכבת הצמודה למחנה. בתחנת הרכבת הכניסו אותנו לקרונות בהמות, בצפיפות נוראית. השמועה אמרה שכוונתם של הגרמנים לקחת את הרכבת על כל נוסעיה ולהטביע אותה בנהר האלבה הזורם באיזור. הרכבת התחילה לזוז, אך במהרה נתקלה במחסום וחזרה על עקבותיה והמשיכה לכיוון אחר. כך נסעה הרכבת הזאת ברחבי גרמניה כשלושה שבועות. לפעמיים הייתה בתנועה, לפעמיים נעצרה ולא ברור לאן פניה. יותר ויותר אנשים מתו או ממחלות מדבקות כטיפוס ושחפת, או מרעב וחולשה, וגוויותיהם נערמו בפינת הקרון. בעצירות בשדה הפתוח, פתחו את דלתות הקרונות על מנת להוציא מהן את הגוויות ועל מנת לאפשר לאלו שנשארו עדיין בחיים קצת להסתובב ליד הרכבת ולהתנועע. לעתים השתדלו לקבור את הגוויות. בזמן הזה תמיד ניסינו למצוא מזון ומים באיזור. לעיתים הצלחנו, לרוב נכשלנו.
בעצירות אלה קרה גם שמלמעלה עברו מטוסי בנות הברית ושנשאר להם עדיין תחמושת לאחר שביצעו את משימותיהם. הייתה להם פקודה קבועה ליירט כל דבר שזז, לא חשוב אם זה על הכביש, על מסילות ברזל, בנהרות או בשבילים. כל דבר שזז קיבל צרור במידת האפשר, גם רכבת לכאורה אזרחית. גם הרכבת שלנו "חטפה" מספר פעמים.
לאחר כשלושה שבועות, ב-24-4-1945 הרכבת נעמדה בין שני כפרים בדרום מזרח גרמניה. שמות הכפרים טרוביץ ושילדה. בבוקר זה התעוררנו וראינו שהשומרים הגרמנים נעלמו. במקומם ראינו שני סוסים לבנים ועליהם רכובים חיילים לבושים מקטורן חאקי גדול וכבד ("שינל"), ועל ראשם כובע קסקט עם כוכב אדום. היו אלו חיילים רוסים, והבנו שהגיע מועד השחרור.
אחריהם הופיע זרם עצום של חיילי הצבא האדום, שהמשיכו לכיוון מערב, לרדוף אחרי הגרמנים הבורחים. אך כל הרדיפה הזאת לא לפני שהם בדקו את כל נוסעי הרכבת, על מנת להוריד מהם את שעוניהם ושאר דברי הערך המעטים שנשארו להם.
הרוסים שנשארו לתפוס את השטח, ראו מה מצבנו ואמרו לנו להיכנס לכפרים הסמוכים לפסי הרכבת, ולקחת משם את מה שרצינו. הבתים בכפרים היו נטושים כי התושבים הגרמנים ברחו מפחד הצבא הרוסי. אבא שהיה במצב אנוש, חולה בטיפוס עם דלקת ריאות קשה, לא היה יכול לזוז, ואמא אמרה למוטקה ולי לגשת עם כולם לכפר, אבל להיזהר לא לאכול יותר מדי, כי אחרי צום ארוך כשלנו מסוכן מאוד להעמיס בבת אחת הרבה על מערכת העיכול שהתרגלה לצמצום הולך ומתמשך. כמו כן, אמרה לנו להביא לה סוכר ולחם בשבילה ובשביל אבא.
אני רואה עצמי ואת מוטקה חוזרים מהכפר לכיוון הרכבת וגוררים אחרינו שק סוכר ששקל יותר משנינו ביחד, ועליו גם כיכר לחם. לא יכולנו להרים את השק לתוך הקרון כי היה כבד מדי, ואני רואה איך העברנו חופנים חופנים של סוכר לידיה של אמא, על מנת להאכיל בזה את אבינו החלש והחולה אנושות.
לקראת סוף אותו יום אמרו לנו לצאת מהרכבת ולהיכנס לבתים של הגרמנים. אבא היה מחוסר הכרה והורידו אותו על אלונקה, כאשר אמא התנגדה בכל תוקף להעבירו לבית החולים הארעי שהוקם בכפר טרביץ, מחשש ששם יידבק במחלות נוספות לאלה שכבר היו לו. מסתבר שהייתה זו החלטה נבונה, מאחר ויותר מ-50% מהחולים בבית החולים הארעי לא שרדו. לבסוף נכנסו לחווה בכפר שילדה, והתמקמנו.
השהייה בחווה בשילדה ארכה כחמישה שבועות, שבתקופה זו לאט לאט התחזקנו ואבא הבריא.
