תנועת החלוצים בבית הלכה והתגברה, שיחות ודיבורים על "המצב" בלי סוף, ואני קולט לאט לאט שאני לא כמו כל ילדי הרחוב - אני "יהודי".
ביום ראשון שלישי לאפריל, בשנת 1942 יצאה הוראה שכל היהודים חייבים לענוד בכל עת טלאי צהוב עם האות "יוד" על בגדיהם. בבית פעילות קדחתנית לתפור את הטלאי על כל הבגדים, ושוב מורגש - אני "יהודי".
אני לא הולך לבית הספר השכונתי, עם שש כיתות א' עד ו', אלא ל-"בית הספר" של היהודים, שבו לומדים בשני חדרים כל הילדים היהודים בעיירה יחד, מכיתה א' עד כיתה י'ב, שוב - אני "יהודי". בין שני החדרים מסתובבים מורה, מורה, מלמד ומשגיח. כל תלמיד מתקדם בקצב שלו, בכל המקצועות, חשבון, כתיבה נאה, סיפורי המקרא וכל מה שאתה רק רוצה. אני לא זוכר כמה שעות שהינו כל יום בבית הספר. אני רק זוכר שזה לא לקח הרבה זמן וכמות הילדים הלכה ופחתה מיום ליום. בחלקם נשלחו למחנות המעבר וחלקם "צללו"- התחבאו במקומות מסתור. לבסוף, נסגר "בית הספר".ב- 10-4-1943 קיבלנו צו שעלינו להתייצב בלילה בתחנת הרכבת בעיר. אכן התייצבנו, בליווי משטרתי בתחנת הרכבת, והוכנסנו לקרון שהגיע באותו לילה למסילה צדדית, עם רציף בודד בתחנה של פוכט. סביב העיירה פוכט היו מספר מחנות, כל אחד עם האופי שלו - עונשין, מעבר, ריכוז, מחנה מעצר צבאי, מעצר אזרחי, זמני, וכו' וכו'.
אנחנו כנראה נפלנו למחנה ריכוז חדש שבו התנאים היו קשים. גברים ונשים הופרדו לצריפים שונים, מרוחקים אחד מהשני. הילדים הקטנים נשארו עם הנשים. אני עברתי לגברים, אך הובלתי בהתחלה לאוהל הבידוד למחלות מדבקות. חשבו שיש לי אדמת. זה היה אוהל קרקס גדול וחשוך, ריק, מלבד שכבת קש על הרצפה, ומנורה קטנטנה גלויה, תלויה גבוה גבוה על התורן המרכזי. בחלל העצום הזה הכניסו אותי ועוד ילד בגילי- כבן שבע. מחוץ לפתח הכניסה עמד שומר חמוש שאמר לנו שהפתח השני של האוהל הוא בכיוון השירותים, ואם אנחנו צריכים שירותים - זה שם.
"שם" היה מאוד חשוך, אך אני הייתי צריך, ולכן הלכתי. פגשתי שם לראשונה בחיי שירותי "בול פגיעה" בשדה הפתוח. כמו המחנה כולו, גם המתקן החשוב הזה היה חדש, עוד לא מסומן ומגודר, ואני צעדתי פנימה, ישר לתוך החרא. למזלי זה לא היה כל כך עמוק, והצלחתי לחלץ את עצמי. בקרבת מקום הייתה ברזייה ויכולתי קצת להתנקות. לבסוף, חזרתי ונכנסתי חזרה לאוהל הגדול, נשכבתי על הקש המפוזר על הרצפה ונרדמתי.
התעוררתי מצווחות שקראו לי להתייצב למסדר. למסדר התייצבו כעשרים ילדים שכנראה הוכנסו לאוהל הבידוד במשך הלילה, בזמן שאני ישנתי. לא ידעתי מה זה מסדר, להסתדר בשורות, בשלשות, להתפקד, וכו' וכו'. למזלי למדתי מהר ולא הייתי צריך לתרגל תרגילי עונשין שהוטלו על אלה שלא תפסו את העניין. מאחר ולא היו כל כך הרבה ילדים, זה נגמר די מהר. אחרי המסדר קיבלנו דייסה במסטינג (פנכה) וגם זה היה פעם ראשונה בשבילי, לאכול לא מצלחת ולא ליד שולחן, בלי כיסא, ולגמרי לבד- לא משפחה, לא מכרים, רק ילדים זרים ומבוהלים עם מסטינג דייסה ביד.
אינני זוכר בדיוק כמה זמן נמשך הבידוד הזה, אך אני זוכר שהתחיל להיות צפוף באוהל, והיו מסדרים שלוש פעמים ביום. בכל מסדר היו בעיות של אי התאמות, טעויות בספירה, וזה הפך להיות קשה ומעייף מאוד לעמוד שעות ארוכות במסדר עד שהספירה התאימה. אחרי תקופת הבידוד הכניסו אותי לצריף של הגברים, עם אבא. היינו במחנה נפרד. הגברים היו יוצאים כל יום לעבוד בהוצאת שורשים משדה שפונה מעצים, ביער שנעקר. עבודה קשה וסיזיפית. אבא יצא בבוקר בשלשות לכיוון השדה, וחזר בערב באפיסת כוחות.
אנחנו, הבנים הצעירים, נשארנו לבד בצריף ואמורים היינו לנקות ולסדר אותו. לקראת שעת הצהריים היו באים לבדוק אם אכן בצענו את המשימה כראוי.
אחרי כמה זמן העבירו אותי לצריף של הנשים והתאחדתי עם אמא, מוטקה וחבקוק. האוכל במחנה היה גרוע, המסדרים ארוכים ומעייפים, והיחס של השומרים נוקשה. אני זוכר מקרה שלא הרגשתי טוב ולא רצתי החוצה כשקראו למסדר. נכנס שומר והתחיל לצעוק עלי ולהרביץ לי, ואמא ראתה את זה. היא הייתה עם חבקוק על הידיים ועם בטן גדולה, כי הייתה בהיריון עם מאיר. היא נעמדה מול השומר וצעקה עליו- "גיבור- אתה חזק נגד קטנים. נראה אותך נגדי!!" השומר נדהם ונעלם.
לבסוף, בעשרים ושלושה בחודש מאי, יום לפני יום הולדתי השביעי העבירו אותנו ממחנה פוכט למחנה ווסטרבורק.
