בווסטרבורק היו תנאים יותר טובים בהשוואה לפוכט, אך האווירה- אווירה של פחד ודאגה מתמדת מ- "המשלוחים מזרחה". כל יום שני אחר הצהריים היו מכניסים לתחנת הרכבת שצמודה למחנה שורה ארוכה של קרונות להובלת בהמות, כעשרים קרונות ריקים. למחרת בצהריים, יום ג'- 12:00- הרכבת הייתה יוצאת עם "משלוח" טרי של כ-1000 יהודים "מזרחה". "מזרחה"- לא ידעו בדיוק היכן ומה זה, אבל ברור היה לכולם ש"מזרחה" לא דבר טוב ולא כדאי להיות במשלוחים האלו. לכן, כל השבוע כל תושבי המחנה היו עסוקים בלנסות ולדאוג לא לצאת "מזרחה" במשלוח השבועי הקרב ובא.היו כל מיני רשימות של אנשים "חסומים" או "חסויים", שהימצאותם ברשימות האלה נתנה להם הגנה מפני שילוח ל"מזרח". כל אלו השתייכו לקבוצות חיוניות או ייחודיות, לדוגמה,עובדי יהלומים, צוות המחנה, בעלי אזרחות זרה של מדינות ניטרליות כגון דרום אמריקה או ספרד, או ארצות הברית, או השד יודע מה- בעיקר "ייחודי", או בעלי מקצוע נדרשים, כגון, פועלי טקסטיל, או סנדלרים, או חייטים וכו' וכו'. העיקר להשתייך ל"רשימה של מחוסנים וחיוניים".
ברור שהראשונים שנשלחו "מזרחה" היו אלו שהגיעו אחרונים לווסטרבורק, כאלו שעוד לא הצליחו לסדר לעצמם הגנה וחסינות נגד העברה "מזרחה". אבל תמיד ביום ג' היו חסרים אנשים למשלוח, כך שכל פעם היו מעבירים רשימה "מחוסנת" למעמד של לא מחוסנת, ואז כל האנשים שהיו רשומים ברשימה נעלמו "מזרחה" בבת אחת. זה היה נקרא שהרשימה "התפוצצה".
אנחנו ניצלנו ממעבר ישיר "מזרחה" הודות למחלתו של חבקוק באדמת. הוא פשוט הוכנס לחדרי החולים באזור הבידוד שבמחנה, ומאחר ולא היה מקובל להשאיר בני משפחה מדרגה ראשונה לבדם במחנה, כל המשפחה ניצלה ביום ג' הראשון שלנו בווסטרבורק ממשלוח "מזרחה". בזמן שחיכינו עד שחבקוק יבריא, אבא בירר ומצא שכל חברי ההכשרות שהיו מבקרים אצלנו בבית, והיו נפגשים עם אבא ואמא בתנועה הציונית, היוו רשימה של מיועדים להחלפה עם גרמנים שתחת שלטון בנות הברית, כגון, הטמפלרים פה בארץ, שבויי מלחמה גרמנים, טייסים גרמנים שהופלו, וכו' וכו'. בתור שכאלה חברי ההכשרות היו ברשימה ייחודית, "חסומה"- של מיועדים להחלפה, עם "ויזות" כניסה לארץ ישראל המנדטורית. בשבוע הראשון בווסטרבורק, קיבלנו הודעה מהצלב האדום שגם אנחנו, משפחת לויסון מזוטפן, נמצאים ברשימה של בעלי אשרות כניסה לארץ ישראל ולכן מיועדים להחלפה תמורת שחרור הטמפלרים הגרמנים שהיו עצורים בארץ ישראל. במנהלת המחנה רשמו אותנו ברשימת המיועדים להחלפה, וזה מה שהגן עלינו ממשלוח "מזרחה".מאחר וחברי ההכשרות היו מאורגנים וצעירים, הם היו חלק מצוות התפעול של המחנה, ודאגו לנו כמה שיכלו.
הניהול הפנימי של ווסטרבורק היה בידי האסירים עצמם. היה בווסטרבורק בניין מנהלה, מטבח מרכזי שסיפק אוכל חם פעם ביום במיכלים לחלוקה לצריפי המגורים. כמו כן היה בית ספר עם, עד כמה שאני זוכר, שש-שבע כיתות לקבוצות גיל שונות. אני זוכר שלעתים היו בכיתות יותר ממבוגר אחד והתברר לי אחר כך שבית הספר היווה מקום מסתור בנתיב הבריחה מתוך המחנה. נתיב הבריחה התחיל ברציף המשלוחים כאשר ביום ג' אנשים שלכאורה היו במשלוח והוכנסו לקרונות, הוברחו לאחר כל הפרוצדורה האדמיניסטרטיבית, אל בית הספר ומשם בלילה אל מחוץ למחנה. היה גם מגרש ששם קיבלנו שיעורי התעמלות, ובית חולים ששם נולד אחינו מאיר ב-19-11-1943. נערכה למאיר ברית מילה צנועה ואף רישום במרשם התושבים ההולנדי בכפר שנמצא לא רחוק מהמחנה.
היה במחנה גם "בית סוהר עונשין" שמי שנכנס לשם, לבטח נשלח במשלוח הקרוב "מזרחה". לסיכום פרק ווסטרבורק, כל תושבי המחנה חיו מיום ג' ליום ג' תוך פחד תמידי מהמשלוח השבועי הבא.
שהינו בווסטרבורק עד 5-4-1944 ואז יצאנו ברכבת נוסעים למחנה ברגן בלזן, לא רחוק מהעיר הנובר שבמערב גרמניה, כשלב ראשון במסע ההחלפה, כפי שחשבנו. ואכן שם, בברגן בלזן, שהינו במחנה נפרד, "מחנה הכוכבים", ל"מיועדים להחלפה", הולנדים, יוונים, צרפתים, ועוד ועוד.
אבל מחנה ברגן בלזן כבר היה סיפור אחר לגמרי, לא עסקו שם ברשימות ושטויות אחרות.
