התאריך עשרה במאי 1940, יום שישי, שוב יום שטוף שמש. המקום, ביתנו ברחוב הקפללן 18 בזוטפן שבמזרח הולנד.
לקראת הצהריים הרחוב שלנו מתמלא פתאום כלי רכב צבאיים, משוריינים ומשאיות מלאות חיילים. חיילים גרמנים, צעירים, נראים רגועים ושמחים. כל השכנים יוצאים מבתיהם וכל ילדיהם מתרוצצים בין כלי הרכב. ערבוביה בין האזרחים בלבוש הקיצי, הקל והבהיר, וחיילים במדיהם הכהים עם הנשקים הדרוכים. כל זה תחת קרינת השמש הקיצית והשמים הבהירים - מראה סוריאליסטי.
החיילים מחלקים סוכריות לילדים ונשות השכונה מציעות להם לימונדה קרירה.
אני זוכר את עצמי יושב בחדר המגורים המרווח שלנו, בפינת המוסיקה- ליד ה"גרמפון" ואוסף התקליטים. אמא יושבת לידי ומחזיקה את אחי מוטקה בן השנה על הידיים. דרך החלון הרחב אני רואה את כל המהומה בחוץ ואני קם על מנת להצטרף ולבדוק מקרוב מה קורה. אבל אמא אומרת "לא כדאי לך לצאת, אפשר לראות הכול מפה" .אך אני בשלי- רוצה לצאת. "אתה לא מכיר שם אף אחד, והחיילים, זה לא בשבילך" אומרת אמא.
זה נכון, אין לי קשר עם הילדים המתרוצצים. הילדים היחידים שיש לי אתם קשר, חוץ מהבני דודים שלי, הם ילדיו של האיכר פלדהויז, שחוותו גובלת בגינה שלנו. בקרתי אצלו עם אמא לראות את חיות החווה, פרות וסוסים, תרנגולות ואפרוחים, ברווזים ואווזים, ולא לשכוח את השפנים החמודים שאפשר להחזיק בידיים וללטף. ילדי האיכר לא נראים ברחוב, כי החווה גובלת עם הגינה האחורית שלנו, מעבר ל"תחום העיר".
כעת קורה משהו שרק שנים מאוחר יותר נדמה לי שאני מבין. אמא מציעה "אולי נלך לסבא וסבתא? אתה רוצה להתארח אצלם קצת? מה דעתך?" "ומחר אחזור?" אני משיב בשאלה. "אולי מחר, אולי אחרי כמה זמן, אחרי שהשקט יחזור לרחוב" אמא אומרת. "לא נראה לי", אני משיב. היום אני חושב שהיא רצתה לבדוק באם אני כשיר ובשל ל-"צלילה"- מעבר למקום מסתור מצבא הכיבוש הפולש.
לאחר כשעה, הטור הגרמני פינה את הרחוב, המשיך בדרכו והשקט חזר. חזר לרחוב, אך לא לביתנו.
