בברגן בלזן היה אוסף של מחנות מכל הסוגים, עונשין, מעבר,ריכוז, ועוד ועוד. מחנות לחיילים שבויי מלחמה, בעיקר רוסים, מחנות לעריקים גרמנים, מחנות מעצר לסתם פושעים, מחנות לשבויים פוליטים, ומחנות ליהודים. המחנה שלנו נקרא "מחנה הכוכבים". זה משום שהיינו היחידים שלא היו לבושים בבגדי אסיר, הבגדים עם הפסים בצבע כחול, ירוק, או אדום לפי סוג האסיר, אלא בבגדים אזרחיים עם הטלאי הצהוב, כמו כל היהודים בארצות הכבושות.
חיילי ורמאכט שמרו על המחנה מבחוץ. השומרים בתוך מחנה היו אנשי אס אס נוקשים וחסרי רחמים, שניהלו אותו בעזרת קבוצת מגויסים אוקראינים, משתפי פעולה אכזריים ביותר, שכונו "קאפוס".
אוכל היה בצמצום והדבר העיקרי שהזין אותנו היה מרק דליל עשוי ממעט קליפות תפוחי אדמה וקולרבי, בתוספת כל מיני דברים לא מזוהים שלרוב הגיעו מפחי הזבל של מטבח שומרי המחנה. זה היה המזון החם היחידי שקיבלנו מספר פעמים בשבוע. בנוסף קיבלנו לפעמים מנת לחם ישן וזהו. מה שנשאר לי מהאוכל הזה זה שנאה עיוורת לקולרבי בכל צורותיו, חם, חי, מבושל, כבוש, ובכל צורה שהיא. היינו רעבים כל הזמן וסבלנו מקור, שלשולים וכאבי בטן. גרנו בצריפים גדולים וישנו על דרגשים בגובה שלוש קומות, שני אנשים בכל "כאילו" מיטה, בסך הכול בצפיפות נוראית. הצפיפות הנוראית הזאת הייתה אחד הסיבות שגרמו להתפשטות מחלות מדבקות כטיפוס, שחפת, דיזנטריה, שלשולים, וכו'.מהר מאוד כל אחד חלה בהם. גם מחסור במים נקיים וחוסר אפשרות להתרחץ גרמו למצב ההיגייני הירוד במחנה. בסך הכל, התנאים שנוצרו גרמו לכך שלמרות שמחנה ה"כוכבים" לא נחשב מחנה השמדה, הסיכוי לצאת ממנו בחיים היה פחות מ-20%, זאת אומרת שארבעה מתוך חמישה אנשים שנכנסו למחנה, לא יצאו ממנו בחיים.
הגברים יצאו יום יום לכל מיני עבודות, עבודה בשדות, העמסת משאיות והעבודה הקשה ביותר, הוצאת שורשים מתוך האדמה הקפואה. עבודה מועדפת הייתה פירוק נעליים. באוהל גדול הייתה ערימת נעליים בגובה של 15-10 מטר, ומסביב ישבו אנשים שפירקו את הנעליים לגורמים- סוליות, עקבים, מסמרים, שרוכים וכו' וכו'. הכל נראה כצילום של הגיהנום, אנשים כפופים ליד הערימה הגדולה ובמקום אוויר, אבק אפור ומחניק בכל החלל.
בית ספר לא היה, ואנחנו הילדים התרוצצנו כל היום במחנה באפס מעשה ומחפשים אוכל. אני נשארתי לעיתים בצריף עם גבר עיוור שבגלל עיוורונו לא יצא לעבודה, והוא לימד אותי חשבון, התחלה של מתמטיקה ואיתו גם שיחקתי שח. לא היה נייר ולא היו כלי כתיבה, לכן לימוד החשבון היה בעל פה. במשחק השח בהתחלה אני הזזתי את הכלים על הלוח לפי ההנחיות שלו, כאשר הוא משחק בלי לראות ולחוש את הכלים, ואני רואה. במשך הזמן גם אני התרגלתי לראות את הלוח ומצב הכלים בראשי, והיינו משחקים משחקים עיוור ממש, בלי לוח ובלי כלים. דבר זה עזר לי מאוד לפתח את כושר החשיבה והזיכרון. עוד הייתה שם אישה מבוגרת בשם שרה חזן, שהיא הייתה מספרת לי את סיפורי המקרא ותולדות העם היהודי. היא הייתה רווקה ממשפחה שומרת מצוות וחיברה ספר בשם "אוצר הדורות", תנ"ך לילדים שהוצא לאור בהולנד והיה מאויר באיורים של הצייר ב.ג. ברור שקרוא וכתוב לא למדתי, כי לא היו ספרים,כלי כתיבה ונייר, אבל בסך הכול בהמשך חיי הועילו לי מאוד שני ה"מורים" שהיו לי בברגן בלזן, שרה חזן והאיש העיוור שאת שמו אינני זוכר ואולי גם לא ידעתי.
בחורף 45-44 המצב במחנה הלך והחמיר ואנשים התחילו למות כמו זבובים מרעב, מחלות, חולשה ובחלקם מייאוש. כל יום מתו אנשים וגוויותיהם הוצאו לערימות מחוץ לצריפים במחנה, שמשם היו מועברות למשרפה (קרמטוריום). שריפת הגוויות גרמה לריח של בשר חרוך שלא נעלם לא ביום, ולא בלילה. הריח נחרת באפי עד היום הזה.
ירידת האוכלוסייה במחנה לא שיפרה את נושא הצפיפות, כי כל פעם פינו צריף אחד או יותר והאוכלוסייה מאותו צריף שהייתה יכולה להגיע לעיתים ל-200 איש נקלטה ביתר הצריפים. בצריפים שהתפנו בצורה זו נקלטו שבויים חדשים שהגיעו למחנה ממחנות אחרים, בדרך כלל ממחנות במזרח גרמניה, מפולין ואפילו מרוסיה. כל זאת בגלל התקדמות הצבא האדום, לכוון מערב, ללב גרמניה, לברלין.
ב-21-3-1945 אחי הצעיר מאיר, שנולד במחנה ווסטרבורק, נפטר מסך כל התנאים שתוארו לעיל. הוא מיום לידתו לא זכה לתנאים נורמלים ולכן, לא זכה להישאר בחיים למרות דאגתם של כל הסובבים אותו לשמור עליו. בזיכרוכי נחרת הבוקר, שאמא לקחה את גופתו המתה בזרועותיה, כאשר הוא עטוף בשמיכה קטנה, יוצאת מהצריף והולכת ומניחה אותו לצד ערימת הגוויות שבמרכז המחנה. הוא היה היחידי שלא היה עירום, כל יתר הגוויות היו עירומות, כי חבל היה לשרוף אותם עם בגדים שיכלו לחמם את האנשים הנותרים. אבל אמא רצתה שיהיה לו חם ונעים עד הסוף.
לבסוף, בחודש אפריל 1945 הוחלט לפנות גם את מחנות ברגן בלזן, עם התקרבות הצבא הבריטי מכוון מערב.
