הזמן אביב 1941, כבר כמעט שנה למלחמה, עברנו את תקופת האי-ודאות. היהודים ב-"טיפול" גרמני מסודר. אנחנו בשלב הרישום , הסימון והבידוד של היהודים בתכנית הנאצים, בביצוע של אייכמן, לפיתרון הסופי . אני כבר כמעט בן חמש ומרגיש שאני לא כמו כל ילדי הרחוב , נמצא רוב הזמן בפנים.
לקראת פסח אנחנו עוברים לגור לתקופת מה בבית ליד הים, לא רחוק מביתם של משפחת דה פריס – הדוד יוהן והדודה בפ. יוהן צייר שמתכנן לצייר אותי, ובפ מתכננת לסרוג לי פולאובר. הם לא באמת משפחה שלנו, אך אני אמור לקרוא להם כך, אולי בגלל שמתרקמת תוכנית להשאיר את מוטקה ואותי אצלם בבית. בינתיים אנחנו גרים בבית שכור בכפר סמוך . מזג האוויר לא משהו, וגם הגינה אחרי הבית לא, היא מלאה חול וחול, כמו ארגז חול אחד גדול. זה לא פלא כי הבית בנוי על דיונה, כמו כל השכונה.
בבית הצמוד גרה משפחה עם ילד בגילי – כמעט בן חמש. גם השכנים לא תושבים קבועים באזור, יהודים בחיפוש אחרי פינה בטוחה. אך הבדל אחד גדול בייננו – בנם, שאת שמו אני לא זוכר, אוהב לאכול חול, ואני לא. הוא לא רק אוכל חול, הוא זולל חול. לא מצלחת עם סכו"ם, אלא ישר מהדיונה שלהם בגינה. ואז מסתבר דבר מדהים, החול בגינה שלנו טעים לילד השכן יותר מאשר החול בגינה שלו. הוא קצת חושש לסחוב את החול שלנו והוא מנומס מאוד. כל יום הוא ניגש אלינו על מנת לשחק איתי וכל יום הוא מבקש רשות לאכול קצת חול וברור, אני מרשה לו בשמחה. אחרי כמה ימים אני ניגש לאמא לבקש סיר, על מנת שיוכל לקחת כמה מנות הביתה, אם במקרה הוא נעשה רעב פתאום באמצע הלילה. כאשר אמא שמעה לשם מה הסיר, היא אמרה שיבקש סיר מאמא שלו. כך כנראה נודע להוריו של הילד, למה התיאבון של בנם ליד השולחן לא היה משהו. כנראה אמרו לו איזושהי מילה, כי הוא הפסיק לאכול את החול שלנו. לא הרבה זמן אחרי זה חזרנו הביתה, כך שאינני יודע אם הוא חזר לאכול חול או לא.
הדבר המוחשי היחיד שנשאר מכל הסיפור הזה תלוי אצלנו בסלון – דיוקן שלי בפולאובר ייחודי סרוג ביד, חתום "י.ד.פ.".
אוסיף עוד עובדה אחד, שכאשר באתי לבקר באזור אחרי כ- 40 שנה, לא ראיתי אף דיונה ואני חושב שחלק גדול מהחול החסר עבר דרך בטנו של הילד השכן .
