24 במאי 1939 , יום גדול עבורי . יום הולדתי השלישי. הוחלט לחגוג יום הולדת זה בנוכחות עם רב, מאחר וההורים הרגישו שהמצב הנפשי שלי הולך ומתדרדר . זאת בגלל העובדה שמאז השלישי בפברואר נגמר מצבי כמונופוליסט מוחלט על תשומת הלב במשפחה ובחברה. פתאום צורף טוען חדש למרכז העניינים – מוטקה החמוד והחייכן.
היום כמו בחלק גדול מזכרונותי, יום שטוף שמש . מעניין, או שלפני 1940 חיינו בתקופת יובש תמידי או שהוצמד אלי נושא מטריה בלתי נראה, עובדה, שאינני זוכר יום אחד של גשם בילדותי. יום שלג - כן, יום גשם - אין.
חזרה לשמש ולגינה שאחרי הבית שקושט כולו. אני כולי במתח, מאחר שקבלתי הסבר תיאורטי ממצה מאמא ואבא על חשיבות היום, יום ההולדת שלי. הם חשבו שזה יעזור לי להתאושש מטראומת הופעתו של מוטקה בזירת מושכי תשומת הלב. ואכן ,מהבוקר מוקדם הרגשתי ששוב הפכתי להיות מרכז העולם. כאשר ראיתי את שולחן יום ההולדת המקושט והעמוס מלא דברים טובים וחבילות עטופות, הרגשתי התרוממות רוח. טקס פתיחת המתנות נקבע לשעת הצהריים וכל המשפחה והחברים הוזמנו להיות נוכחים. כחצי שעה לפני המועד שנקבע הגיעו שני חברי הכשרה מצוידים בבזנת"ים ורשת תרנגולות, והקימו מכלאה בחלק האחורי של החצר. הרשת קושטה בירק ובפרחים.
תשאלו "חברי הכשרה" מה זה, מי זה, מה פתאום, לאיזה הכשרה הכוונה? מדובר בצעירים יהודים, חברים פעילים בתנועה הציונית בהולנד, שמטרתם לעלות לארץ ישראל כחקלאים. לצורך זה הם מקבלים הכשרה אצל איכרים הולנדים. אבא וחברו רו כהן מדבנטר, היו מאתרים את האיכרים המתאימים, להפוך את בוגרי התיכון לעובדי אדמה, רפתנים, רועי צאן ולולנים.
הגדי עשה סיבוב, בדק והריח את כל הפרחים והירק על הגדרות והמשיך לכיוון שלי, על מנת לבדוק את הזר שעל ראשי. הפלא ופלא, אוי ואבוי, פרחי הזר היו הפרחים המועדפים עליו, והגדי התחיל לאכול אותם. אני פרצתי בבכי קורע לב . הגדי לא ידע מה לעשות והתחיל לעודד אותי על ידי ליקוקים ונגיחות עדינות. ברור שזה העביר אותי להיסטריה וצרחות וירדתי לגמרי מהפסים.
ואם מישהו טוען שאני שם, ליד הפסים, עד היום הזה , הנה לכם הרקע והסיבה . למזלי שברגע שאני עוצם עיניים הכול מה שחוויתי פשוט נשכח. לכן הסיפור הזה לא מפריע לי בשינה ואין לי חלומות זוועה בגינו.
