יחד איתנו בחווה בשילדה, שהתה כיתת חיילים רוסים שאיתם היה לנו דיבור רק בשפת הסימנים, מאחר ולא ידענו רוסית, והם לא ידעו שום שפה חוץ מרוסית. הם היו חיילים פשוטים וטובי לב ועזרו לנו בכל מה שביקשנו. המפקדת שלהם הייתה רוסייה יהודייה שדברה כמה מילים באידיש ושדאגה שחייליה לא ישתכרו וישתוללו יותר מדי.
זכור לי, שאמא הייתה מאוד מוערכת בעיניהם של החיילים לאחר מקרה האופניים. מקרה אופניים שהיה כך היה. אחד הרוסים מצא אופניים מפורקות ואמא עזרה לו בעזרת שפת הסימנים להבין מה זה אופניים, ואיך להרכיב אותם. החייל בסבלנות רבה חיבר את החלקים השונים, ולבסוף הצליח גם לתקן ולנפח את הצמיגים. ואז בא החלק הקריטי, מה עושים איתם? אמא לקחה את האופניים והדגימה איך רוכבים, ועשתה סיבוב בחצר החווה. החייל ראה ואמר "דה! דה!". הוא לקח את האופניים, עלה עליהם, ואופס, נפל! הבחור התרגז, תפס את האופניים בכידון ובמושב, ובהינף אדיר אחד ריסק אותם על הקרקע. מרוב בושה הבחור שתה לשכרה ונרדם. לכשהתעורר ונרגע, אסף את החלקים, יישר את הנחוץ יישור, חיבר את החלקים מחדש, ולבסוף ביקש מאמא עוד פעם להדגים איך רוכבים. לאחר ההדגמה, הוא התיישב מחדש על האופניים ובעזרת כל חבריו שמחזיקים אותו עשה סיבוב ולא נפל. אמא שמעודדת אותו ב"דה! דה!" מצליחה לאט לאט ללמד אותו איך לרכב. כולם מרוצים וטובי לב, ממשיכים, חוזרים לסדר היום הרגיל ולוגמים עוד לגימה.
בעיה אחרת שהייתה לחיילים הרוסים, הייתה בעיה של נסיעה ברוורס (אחורנית) עם המשאית שלהם. הרוסים היו נהגים טובים, אבל לא מסוגלים לנסוע ברוורס. אמא שהראתה להם איך, אך את זה היא לא הצליחה ללמד אותם. לבסוף, הם פתרו את הבעיה על ידי הריסת חלק מחומת החווה, כך שלחווה היה פתח כניסה, ופתח יציאה, ולא היה צורך לנסוע ברוורס.
אחרי כחמישה שבועות, הופיעה יום אחד שיירה ארוכה של משאיות צבאיות נהוגות בידי חיילים אמריקאים כושים, שבאו לאסוף אותנו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אדם שחור. הם העבירו אותנו למחנה עקורים בעיר לייפציג ששם עברנו בדיקות רפואיות ותשאול על מנת לקבוע מהיכן אנחנו.
לאחר כמה ימים העלו אותנו על רכבת, ולאחר נסיעה ארוכה הגענו ב-25-6-1945 למחנה מעבר במחוז לימבורג שבדרום הולנד. שם שוב עברנו בדיקות ומשם הצלחנו ליצור קשר עם הורי סבתא יטי בזוטפן. לאחר יומיים, נסענו ברכבת לזוטפן ושם סבתא לאה וסבא מקס חיכו לנו בתחנה, ומשם הגענו חזרה לביתנו ברחוב הקפללן 18, (היום מספר 25).
השכנים נכנסו ואמרו "הרבה זמן לא הייתם פה, איך היה?" וענינו, "כך היה".
